היום התנדבתי לראשונה בחוות החופש
בלה וזלמן 20.8.2017
היום התנדבתי לראשונה בחוות החופש.
בזמן שניקינו את אזור חדרי השינה של הדיירים הם הגיעו, נכנסו לשניים מהחדרים ועשו את מה שהם יודעים לעשות, אכלו, חירבנו והשתינו.
בדיוק אספנו את כל הנסורת המלוכלכת ושמנו חדשה ואת החציר שנפל על הריצפה זרקנו, ואז הם באו ובנון שאלאנט פשוט, איך אני אגיד את זה? חירבנו על הכל.
אז ניסינו להוציא אותם. טל הגדייה היא עדיין תינוקת אז זה היה קל, הרמתי אותה, אבל ברוך? הוא כבר כבש רציני. וכך גם כל השאר. הקיצר, לקח זמן להוציא את החבר'ה וניקינו אחריהם שוב.
ואז חשבתי על התעשייה.
על המקום הנורא הזה שאליו הם מגיעים כדי להישחט והם לא רוצים. הם במקום לא מוכר, רועש, מפחיד, מסביבם יש עוד בעלי חיים שהם לא בהכרח מכירים. הם עברו נסיעה שבמהלכה כבר חטפו מכות רצח והם באמת לא יודעים, הרי מה הם רוצים? אוכל, שתייה, מגע נעים ולהרגיש בטוחים.
בבתי המטבחיים הם ממש לא בטוחים. ובצדק. הם באו להירצח, אז הם מתנגדים. שוב ושוב ושוב.
עכשיו יש את העובדים שם.
רובם גרים בפריפריה, זו העבודה היחידה שהתקבלו אליה ובבית יש ילדים להאכיל. הם מחתימים כרטיס והעבודה צריכה לתקתק. מי שפורק מהמשאיות, מי שמוביל את הכבשים והעגלים לאזור השחיטה, הם רוצים לעבוד. רק בוא נאמר, העבודה שלהם, אם אני אבחר במילים הכי עדינות שיש היא, לקחת חיים.
אז יש את הכבש הזה, 256 או 7789 שהם עקשנים או מפוחדים או צמאים (כי שעות כבר לא קיבלו מים) שלא בדיוק הולכים בשמחה ובריקודים לאזור השחיטה, והעובדים, שרוצים לתקתק עבודה (כי אבטלה בפריפריה זה דרעק) וכי מי זה הכבש המניאק הזה שאני מתעכב עכשיו בגללו? וככה זה עובד, הם קורעים אותם במכות, בעיטות, שוקרים, שערים שנסגרים עליהם בכוונה והכעס הזה שמצטבר בפנים והרצון לתקתק עבודה גוברים, וככל שהעובדים יותר אלימים ככה בעלי החיים יותר מתעקשים. מבינים שזה רק הולך ונהיה יותר גרוע.
את הצרחות שומעים ברקע, חלק מעובדי בתי המטבחיים בוחרים לעבוד עם אזניות וחלק פשוט לומדים להתעלם מהרעש הזה. בעלי החיים צורחים והעובדים לא שומעים. אתם מבינים? מקום שבו טובחים בבעלי חיים, שההתנהלות כולה היא סביב זה שכל הרצון והמטרה של העובדים היא שבעלי החיים יגיעו אל פס השחיטה ויאבדו שם את חייהם, שימותו. הם מחתימים כרטיס ומטרת יום העבודה שלהם היא שבסופו של פס השחיטה יהיו גופות דוממות של אותם יצורים מופלאים.
העובדים לא רואים בהם יצורים מופלאים, הם רואים בהם אויבים, מן יצורים עקשנים שמעכבים את העבודה. הם רואים בהם גופות, חלקים חלקים, בבתי המטבחיים לא רואים את הנשמות. אבל הן שם, זורמות כנהרות אל הביוב עם הדם, ונהרות הדם האלה הם חלק מהתפאורה אותה רגילים העובדים לראות ולהריח.
אם אני חושבת עלינו כחברה, חברה שבצורה חוקית מייצרת מקומות עבודה שבהם יש צרחות, נהרות של דם, סכיני ענק, שוקרים, בעיטות, ממש כאילו נלקחו מסרטי אימה ואנשים פשוט מתרגלים לעבוד שם, מה בעצם החברה שלנו מייצרת?
מיהם העובדים האלה שרגילים לכל הזוועות האלה כחלק משגרת יומם, שבבוקר דופקים מכות רצח ומשספים גרונות ואחר כך חוזרים הביתה ומלטפים את הילדים שלהם?
מה הם מספרים לילדים? שהיום טלה עקשן במיוחד סירב להישחט ושהם כיסחו לו את הצורה? מה עשתה אותה יד שמלטפת את ראשם ברכות רק כמה שעות קודם לכן? אחזה בשוקר או לחצה על כפתורי תא העקידה לסגירה והפיכת גופו ב 180 מעלות של עגל מבועת? מה אותם מפלצות יציר החברה מספרים לילדים שלהם?
אז אני חוזרת לחוות החופש.
לכל דייר יש שם ויש רצונות ויש הרגלים והם עטופים במלא מלא אהבה, וגם כשהם נכנסים למקום לא רצוי ועושים בלאגן - מוציאים אותם בצורה מכבדת ואוהבת ולא משנה כמה זמן זה ייקח ומסדרים אחריהם שוב ושוב. בחוות החופש אוהבים בעלי חיים, רוצים שהם יחיו חיים מופלאים.
בבתי המטבחיים רק רוצים שהם כבר ימותו ויפנו את מקומם לבא בתור.
אנחנו כחברה שמגדירה עצמה נאורה צריכים לשאוף שבסביבתנו יהיו רק חוות חופש, רק מקומות גדושים באהבה ובנתינה, עלינו לסגור את כל בתי המטבחיים ולהפסיק לרצות לפגוע, לרצות שמישהו ימות בשבילינו. עלינו לשאוף שהידיים של כל ההורים יהיו נקיות מאלימות ומדם ושילטפו את ראשי ילדיהם מבלי לשקר להם.
עלינו לשאוף לטוב ולא לרע.
עלינו ללטף ולנשק ולא לפגוע.
עלינו לבחור בחיים בעבור כל יצירי הבריאה.
טבעונות | מפת האתר |
חיפוש באתר | אודות האתר |
תנאי שימוש באתר | כתבו לנו
קירות שקופים | הון שלטון מזון |
איך לעבור לטבעונות | טבעונים עושים עסקים
המדע קבע: טבעונות היא התזונה הבריאה ביותר